​

הקדמה

​

בעולם בו רב הניסתר על הנגלה,

בעולם בו הדבר הכי בטוח הוא אי הבטחון,

בעולם בו הכל יכול להשתנות כהרף עין,

כיצד הנפש, הרגישה, הפגיעה, העדינה,

יכולה למלא את תפקידה?

 

כיצד הנפש האמורה לחבר בין הגוף לבין המחשב   

וכל זאת תוך כדי שהיא נמצאת בגוף,

חווה ומאוחדת עמו,

רואה איך הכל משתנה ולא יציב, 

יכולה לחוות רוגע, שלווה ובטחון?

 

כיצד יכולה הנפש לצמוח ולהתפתח,

כמו כל דבר אחר בטבע?

כיצד, למרות הנפילות והפציעות שלה,

היא שוב קמה , והולכת לכיוון הלא ידוע, לכיוון הלא ברור,

כמו נווד הצועד במדבר, ללא כביש, מפה ומצפן.

 

מהיכן הכח אותו היא שואבת,

מניין העזרה שמגיעה ברגעים הקשים,

בזמנים בהם היא חשה התפרקות,

מניין מגיעה הישועה לקראתה,

אוחזת שלא תיפול לתהום עמוקה, שומרת עליה.

 

 

מיהו המביט בי מתוך המראה

 

מיהו המביט בי מתוך המראה?

אולי הוא אני,

אולי העצמי,

אלי הוא מביט.  

 

משתאה!

כיצד לא הכרתיו,

ולא ידעתיו,

הוא האחד ואין בלתו.

 

הוא בתוכי,

והוא גם אני,

הוא העצמי,

הבלעדי.

 

מכיר הוא אותי,

יותר ממני,

שומע את לבי,

יודע את מחשבתי.

 

הוא האחד הבלעדי,

זהו העצמי.

 

מיהו המביט בפני מתוך המראה?

מעמיד פנים או מתחזה?

 

האם הוא מוכר

או עדיין זר

האם אצליח אי פעם 

להכירו, להבינו?  

 

להצליח להכירו,

זה רק בידיעתו.

אקשיב למה שנסתר וגם לגלוי,

למה שחבוי היטב מעצמי.

 

מי כאן האני? 

אשאל שוב ושוב,

מי האני הממשי?

 

אתבונן בפחדים,

אבחין ברגשות,

אקשיב למחשבות.

 

לו רק אבחין ביופי, בעוצמה,

שרק לעיתים מופיעה,

אך תמיד בפנימיות יושבה.

 

לו לרגע קט,  

אחוש באור של אהבה,

מלא ועוטף.

 

אזי אדע מיהו העצמי , 

האני הממשי,

המביט בפני מתוך הראי.